בהמשך להערה המעליבה מתחילת השבוע נכנסתי לטנטרום של חוסר ביטחון שממש משפיע על התפקוד שלי ואני קצת כועס על עצמי שנתתי לזה לחדור אליי ככה

לרגע לא קראתי לבצלאל מקום מקצועי, זה לא. עיצוב זה דבר מבלבל כי באמת שהכל מבוסס דעה ואין כמעט עובדות. מה שכן הערות שכאלה הן מיותרות, בכל סיטואציה ובכל תחום

טעם אישי ורימינג למרצה, מי שחורג מהנורמות של פינטרסט או לחלופין גרוע בהתחנפויות אוכל הרבה חרא במסלול כזה. צריך עור של פיל כדי לשרוד חלק מההערות שלהם

אי אפשר, אני מרחם על הילדים שיצטרכו לחיות על הכדור הזה עוד 60 שנה, באמת מסכנים

ואני לעומתו חושב שזאת הייתה עבודה מעולה שלי, מהטובות בכיתה ושהוא יכול לקפוץ לי ביחד עם כל הזבל הפרימיטיבי שהוא עיצב בחייו

״אני נוטה לפקפק ביכולות שלך״. זה מה שאמר לי היום מרצה בביקורת פומבית על הגשה. ובלימודים שהביקורת מבוססת טעם וסגנון אישי אני פשוט מתקשה לחשוב שאיש המערות הזה העז בכלל להגיד לי את זה, את הגלגול עיניים אפשר היה לראות מהחלל

בשעה טובה בחרתי שם לפרוייקט גמר, רכב קונספט , ויקרא שמו בישראל ׳לינדזי׳😍

ו-2. כבר מילדות העדפתי אסתטיקה על פרקטיקה, ולפי איך שהדור הצעיר מתנהג נראה לי שהקדמתי את זמני

אף אחד מסביבי לא הבין למה אני מסתובב עם הסוני אריקסון המוזר, אבל אני ידעתי שהוא פשוט יפה מדי בשביל שלא יהיה לי אותו. כשאני בוחן את הדברים בפרספקטיבה אני מבין שני דברים-1. חבל שהתדרדרנו בנושא, פעם היה מבחר ויזואלי והיום הכל כל כך דומה שזה לא מרגיש שיש מי שמנסה ליצוק אופי למוצר הכי שימושי שיש לנו

קפץ לי באינסטגרם עמוד שכולו פלאפונים מפעם וזה ישר החזיר אותי לתקופה הזאת שהייתי על זה והכרתי כל מכשיר שיצא וכל מפרט וכל מערכת הפעלה והייתי רוצה לגעת בכל מכשיר, בדיעבד זאת הייתה חלק מהאבולוציה בהבנה שהדבר היחיד שנועדתי לעשות זה לעצב- הייתי בוחר מכשירים אך ורק לפי מאפיינים אסתטיים>>

תעבור לירושלים העיר שמקדשת את הלעשות כלום, שום פומו לא קיים פה וזה מושלםםםם

והביקורתתתתתתתת מי ביקש ממך להעביר ביקורת על ההתנהלות שלי אני חי עם זה 29 שנים וזה לא עומד להשתנות

אתמול ישבתי לקפה עם חברה והיא הזכירה לי למה אני מעדיף גברים. סה״כ שבוע שלא נפגשנו כי לא היה לי מצב רוח(קורה) וקיבלתי ספיץ׳ דרמטי על זה ש״היא מרגישה שהיא מאבדת אותי כחבר״

וזאת גם הסיבה שקיבלתי החלטה שאני לא אעלה יותר על מדים לעולם, ולא משנה מה ההשלכות. והבחור הזה שפגשתי? התחיל ללמוד ישר אחרי השחרור ועכשיו הוא באמצע הדוקטורט בזמן שאני ממשיך להתייסר מהמחשבות שיכלתי להיות כבר אחרי תואר שני ולעבוד במה שאני אוהב. וזהו אין פואנטה, רק מחשבות שלא משחררות

כשהשתחררתי ניסיתי לעבוד בתחום בתקווה שאולי זאת רק החוויה שלי מהצבא ואולי בחוץ אני אהנה מזה, אחרי פחות משנה עזבתי והתחלתי ללמוד עיצוב, כמו שרציתי כבר ולא נתנו לי, זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי. אני לא אשכח לעולם את מה שעשו לי בצבא, עד היום אני מתמודד עם ההשלכות והנזקים שהם עשו לי>>

נגמר החובה והוא השתחרר בעוד כל הניסיונות שלי לצאת משם עלו בתוהו, לא משנה מה עשיתי-קבנים, רמ2, התחננתי לכל שרשרת הפיקוד לעיתים כשאני מפרפר מבכי, אבל הם לא הסכימו. הם השאירו אותי עד הדקה האחרונה של הקבע, כשהרס״ן והאל״ם שלי התעללו בי רגשית עד הרגע האחרון>>

התגייסנו ביחד לאותו קורס שדרש מאיתנו לחתום קבע ארוך מראש והמשכנו משם לאותה יחידה אח״כ, כל אחד במדור אחר. שנינו הבנו מוקדם יחסית שעשינו טעות עם הקבע ושהמקצוע הזה לא בשבילו. ביקשנו להשתחרר בסוף החובה , אבל בעוד הוא קיבל מפקד שעמד מאחוריו ודחף שישתחרר, אני נפלתי על מפקדים קצת פחות סימפתיים>>

פגשתי עכשיו מישהו שהיה איתי בצבא וזה הציף אותי לגמרי

מאז העדכון האחרון האייפד מחזיק בקושי שעה וחצי מ100%, אני כמובן עם אפל קייר אז דיברתי עם התמיכה- פה בארץ האשימו אותי שאני לא יודע להשתמש בו והמשיכו הלאה, אז דיברתי עם המוקד האמריקאי והם היו הכי נחמדים בעולם ועכשיו אני ממש מקנא באמריקאים שאשכרה מקבלים שירות כשהם קונים משהו

נכון, אבל מה קורה כשבלימודי עיצוב לא מתעסקים בעיצוב כמעט? התחושה היא שיש אובססיביות לקונספטים מקוריים מאשר לחשיבה עיצובית וירידה לפרטים וזה סבבה כשיש איזון בינהם אבל אצלנו פשוט אין וזה מוציא אותי מדעתי

הלכתי ללמוד עיצוב ומצאתי את עצמי במחלקת יזמות ואינוביישן של 40 אנשים שממציאים זבל שלא הייתי קונה גם בדולר וכל זה במקום לפתח סגנון אסתטי

ככה אני מגדיר חברים טובים

וככה הגעתי למצב שאין לי חברים🌈

פעם היו לי מלא חברים אבל אז הפסקתי ללכת לחתונות שלהם, משום מה זה מרגיש כאילו זה קו אדום בחברות שאסור לחצות למרות שזה באמת סיוט בשבילי להיות באירועים האלה

שבוע שבקושי ישנתי בו כדי לעבוד על הגשה שהייתה היום(מיקרומוביליטי) כדי שאיזה מרצה שכל מה שהיא עיצבה בחיים זה כפיות תוכל לחרבן לי על הראש

את האמת שבכל מקרה אני לא רואה את עצמי פה בגלל העבודה, אני רוצה לעבוד בתעשיית הרכב ופה היא פשוט לא קיימת אז אין למה להישאר במילא, החלק המפחיד זה החלק הבירוקרטי, אחריו זה שפה וקהילה ומניח שזה השלב שההחלטה האופרטיבית נופלת בו

ככל שהלימודים מתקרבים לסופם הביטחון שלי הולך ויורד, עולות מחשבות שאולי אני לא מעצב טוב, ואולי בחרתי תחום תחרותי מדי שאין לי בו סיכוי, וזה מתסכל ואני מתוסכל וזה לא עוזר

חבל שלעבור מדינה לא קל כמו לעבור לפה