בארה"ב הקארניות כבר מזמן בשטאזי המקומי שלהם

וואלה? טרי? לסבתא שלי תמיד היה קפוא במקפיא למקרה חירום שצריך צ'ורבה

לאושטיאן! :)

כשזה יקרה סוף סוף תהיה לי סיבה לצפות בטקס

זה מדכא. העניין הוא שהציבור בכללי משחק רק בתגובה לכללים של הציונות הדתית והחרדים. השחתה של כיפה? זה לגמרי המגרש שלהם ואפשר לתקוף אותם. על אונס של ילדות אי אפשר לצעוק עליהם "תראו איזה צביעות אם זה היה קורה באירופה אז" כי זה פשוט לא מעניין אותם.

מבשל אחרי שחותך ממש לדקה ואז זורק לאיירפריי או לטיגון, זה יוצר לזה כמו שכבה קריספית צהבהבה מסביב לטופו ומשאיר את הפנים שלו צ'ואי יותר. זה הופך אותו ליותר דומה לטופו שיש במוקפצים של מסעדות אסייתיות.

או להרתיח או להשרות או פשוט לשים קצת סודה לשתייה כאבקה עם הטופו אבל זה פשוט יוצר איזה תגובה שנותנת לטופו מרקם אחר לגמרי. זה משהו שהמון המסעדות האסייתיות משתמשות בו וזה עובד מדהים. שווה לנסות:)

זה טריק טוב והוא עובד לא רע, אבל השיטה שבאמת משדרגת את הטופו לצ'ואיות ברמה אחרת זה להרתיח עם סודה לשתייה ואז רק לטגן. יצא לך?

עשיתי לייק אבל אני מודע לזה שאם הכיפה הייתה עם אגרוף מונף של כהנא הייתי בעד גם שיפוצצו אותו מכות אז אני רק רוצה להבהיר שזה לייק צבוע ומחנאי מצידי.

טיקטוק זה אחלה דרך ללמוד שפה ואני עכשיו בשלבי מעבר הדרגתיים מטיקטוקרים שמסבירים לאוקראינים איך לדבר צ'כית לסתם טיקטוק צ'כיה כללי. בינתיים נתפסתי על מישהו שמנסה להוכיח שהתחנות במטרו בפראג עושים אקורד שונה בכל קו והוא כבר 5 סרטונים מתווכח עם התגובות על איזה אקורד. אני שואף להגיע לטיקטוק פריפריה שלהם.

זה מהמקומות שאני מתרגש להיות בהם בלי קשר להופעה

מצד שני, יש לך דרך אחרת לומר בורקסים?

סתם כדי להמחיש, אני יכול לחשוב על כל מיני דברים שקניתי כמה פעמים בלי להבין שיש לי אותם כבר בארון, הם פשוט היו בארון וזה מעבר לסתם לשכוח, זה ממש לא לדעת שיש לך אותם כי זה היה רגע והרגע עבר. כשהייתי ילד אם היו מסדרים לי את השולחן באותו רגע הייתי מפסיק לתפקד ולא יודע איך להמשיך מטלות.

מקבל ואדע להבא, תודה על ההסבר! אני כן מודע לזה שיש לזה משמעות אחרת, העניין הוא שאני חושב שההגדרה של זכרון עובד לא מספיק ממצה את התחושה של משהו שנעלם מהתודעה לחלוטין אם אין משהו שמזכיר אותו. זה לא משהו רגעי אלא זה בקלות יכול להיות לצמיתות רק כי לא הוספתי אצלי ברשימות הפיזיות ואני לא רואה אותם מולי.

אני מבין, אבל עדיין אני לא זוכר את זה שאני יודע שזה קיים. הייתה לי שנה שלא ניגנתי על גיטרה כי היא הייתה בארון וכן אני יודע עקרונית שיש לי גיטרה אבל אם היא לא על סטנד בפריים שלי אני פשוט לא זוכר שהיא שם. אני מבין שזו השאלה מהעולם של התפתחות הילד, אבל זו עדיין תחושה שלקרוא לה רק שיכחה לא מתאר אותה טוב

אני מבין שזה סוג של השאלה מעולם ההתפתחות של הילד ובמקור זה מדבר על באמת לא לזכור שמישהו קיים, אבל זה מונח שמשתמשים בו כדימוי טוב להשפעה של working memory על אנשים עם אדהד. זה פשוט מתאר את הסיטואציה יותר טוב מלומר שאני שוכח מטלות.

וכן יש בעיה עם working memory וזה מאוד משפיע אבל גם יש קושי של object permanence. אם משהו לא מול הפנים שלי אז הוא הרבה פעמים מפסיק להתקיים. אני יכול לאבד תחביבים כי שמתי אותם במקום לא גלוי. לשכוח מקיום של אנשים כי הם לא מולי. אני אזכר בהם לרגע אבל אצלי אם אני לא אוסיף אותם למטלות, הקשר יתנתק.

אני לא אמרתי שאני לא יודע מה זה, אלא אמרתי שאם אני שוכח את המטלות ולא מתמודד עם זה באמצעות אלף מערכות אחרות סביבי, אז מי שצריך להתמודד עם זה הם האנשים סביבי והעומס המנטלי עובר אליהם. אני עובד כל הזמן שזה לא יעבור. גם אצלי הרגש זוכר, אני יכול להסתובב יומיים עם תחושה שפספסתי משהו עד שאני מגלה מה זה.

אני ארחיב, זה קשור לשני מאפיינים של ADHD. עיוורון זמן ובעיות עם object permanence. זה אומר שכדי לקחת מהעומס המנטלי אני חייב לשים מספיק מערכות סביבי שינהלו לי את החיים כי אני באופן עצמאי פשוט לא מסוגל להבין מתי דברים קורים ולהתכונן אליהם בלי שמשהו או מישהו יזכיר לי ואני מנסה שזה יהיה משהו ולא אנשים.

זה מאוד משפיע על ההורות ועל הזוגיות. אם אני לא שם אלף תזכורות לדברים שצריך לעשות, זה אומר שאני מפיל את זה על אחרים שיזכירו לי. יש לילד טיול שצריך להביא אותו מוקדם? אם אני לא שם את זה ביומן ואז שם תזכורות אני פשוט לא אזכור. זה לא מזה שלא אכפת לי, זה לגמרי מזה שבאדהד מה שאני לא רואה מולי לא מתקיים.

מכיר ומתמודד. הבעיה שאני אדהד אז אין לי יכולת לפתח mental load כי אני לא זוכר כלום ליותר מהרגע שאני עושה אותו אז יש לי מלא מלא תזכורות ושעונים ויומנים ורשימות כדי להצליח לתפקד בלי להפיל את הנטל הזה על אחרים. ברוב הזמן אני מצליח, בתקופות מסוימות פחות:/

נראה לי שכבר יותר מעשור שאין בי עצב ביום הזיכרון. רק זעם אין סופי. קשה להיות עצוב כשיש כל כך הרבה כעס וכאב.

כשאני רוצה להרגיש בארץ אני קונה פסטה ברילה

אצלי זה תלוי כמה יותר, יש הבדל בעיני בין 1.3 לפודקאסט טוב שפשוט מדברים לאט מד ובין סתם להכפיל את המהירות ל 2-3 כאילו זה הקלטה של הרצאה לא ערוכה מקורס

זה בערך הנוהל אצלי. אם אני רק על זה אז אני יכול 1.5 אבל אם אני עושה דברים אני שם במהירות רגילה. הא ופודקאסטים על מוזיקה או עם מספיק מוזיקה אז במהירות רגילה. פשוט יש מלא ששומעים על כפול 2 או 3 וזה קצת מפחיד אותי. אני גם יכול להבין במהירות 3 אבל מה כיף בזה?

לשמוע פודקאסטים במהירות 1x זו בחירה אידאולוגית

יש מצב שתחזור אליי בעוד עשור כשתהיה אפוי? אני לא רוצה לשפוט אותך עכשיו, נדבר ב 2036 או משהו

מיסטר ביסט ,מהשניה שנתקלתי בו, נתפס אצל בראש כמו דמות של נבל-על בספרי סייברפאנק או בקומיקס. יש בו משהו דיסוטופי.

להיפך, זה עלול להוסיף קוהרנטיות לקאטס

הדבר שהכי הרשים אותי בהופעה של מדונה אצל סברינה זה שכשהן עשו את like a prayer הן שרו על הברכיים ומדונה הצליחה לעבור מהמצב הזה לעמידה בלי מאמץ ובלי לומר "הופל'ה"