אני, כאב הבטן והקלונקס שלי עושות את דרכנו לעבודה לראשונה מזה שישה שבועות. משננת לעצמי את קוד הכניסה למשרד. בונה בראש תרחישים של מה לעשות אם תהייה התראה. איזה כיף זה להיות חרדתית ופוסט טראומתית בזמן מלחמה בדיוק כשהמו"מ להפסקת אש בתהליכי קריסה.

אני מתגעגעת לימים שרק אופנועים הקפיצו אותנו

השיעול של אחת הכלבות שלנו נשמע לפעמים כמו התחלה של התראה.

התגובה שלי להחלטה על חזרה מוחלטת לשגרה היא להודיע למנהלת שלי שאני לוקחת יום חופש מחר כדי להתאפס על עצמי. כי אם למדתי משהו מהטירוף של המלחמה הקודמת זה שאי אפשר לחזור לשגרה בבת אחת.

בגלל שהכל נורמלי יצאנו לסיבוב לבדוק שאין רסיסים בשטח של ההורים של הבנזוג. מעלינו מטוסי תדלוק בדרך לנחיתה נתב"ג. איך אלה החיים שלנו?

קפיצה לביקור במושב בי לייק: פה נפלה פצצת מצרר שלא התפוצצה, שם נפל רסיס שהרג כלב, הנה הגענו!

וזה היה זמן משפחתי כל כך נחוץ, כמו חמצן. התגעגעתי למשפחה שלי ולביחד שלנו והייתי צריכה את זה. ואני לא יודעת מתי נתראה שוב כי המלחמה הזו לא נגמרת והנסיעות האלה מפחידות. אין לי כח.

היינו אתמול אצל אחי שגר באזור בנימינה, הגענו בשעות אחהצ, כך שכשהתחילו ההתרעות והאזעקות במרכז זה היה רחוק מאיתנו. אבל כמה טלפונים בכל זאת צפצפו וזה פשוט הכניס אותי לסטרס ועצבנות שהפתיעו גם אותי. כל כך נמאס לי מהחיים באזור מלחמה. הנפש שלי לא עומדת בזה ואני פשוט כל כך מותשת.

שלחתי מייל אחרון. סגרתי את המחשב. יצאתי לחופשת פסח.

המלחמה הזו גורמת לדברים קטנים להרגיש כמו הישג גדול. הצלחתי גם להתאמן וגם להתקלח בלי שום אזעקה שתפריע לי באמצע. זה המדד להצלחה בימינו.

כששיר הכטב"ם תקוע לך בראש אבל את גם עובדת באגודה למלחמה בסרטן את מוצאת את עצמך מזמזמת "מה זה שמה במעיים?" כי בכל זאת זה חודש המודעות לסרטן המעי הגס.

ועוד התרעה

רק סביב שלוש וחצי ואחרי קלונקס הצלחתי להירדם. ואז להתעורר שוב ושוב. בשבע ירדתי עם הכלבות וראיתי הודעה מאמא שלי שהיא במקלט ונלחצתי. איך שחזרנו הבייתה - התרעה. אז ירדנו למקלט. אני שפוכה וגמורה ותשו כוחותיי.

יש לי בחילה ואין סיכוי שארדם בקרוב. זה פשוט היה מפחיד בקטע אחר.

יושבת בסלון, בוכה ומבקשת סליחה מלונה שלא הספקנו לתפוס אותה בידיים ונאלצנו להשאיר אותה בבית ולברוח לחדר מדרגות בלעדיה כי כבר התחילו פיצוצים מפחידים והיינו חייבים להגן על עצמנו (ועל שמטעס). הכל נורמלי.

ישנתי קצת גם לפני האזעקה. אבל שעות שינה זה לא דבר שקיים בתקופה הזו. וגם כשאני ישנה זו בדרך כלל לא שינה מוצלחת.

נרדמתי מתישהו אחרי האזעקה של שלוש בלילה והתעוררתי סופית קצת אחרי שש כשקפצה עלי כלבה שדרשה יחס (התעוררתי בלילה מרעמים שנשמעו כמו פיצוצים)

אבל שום דבר לא טוב

הספקתי הבוקר להוריד את הכלבות, להאכיל אותן, לשים מדיח, לשטוף כלים שנשארו בכיור, להתמודד עם ערימת הבגדים המבולגנת בחדר שינה, להתקלח ולחפוף שיער ולהתחיל לעבוד. אני מוכנה להתרעות הבוקר.

כל הסימנים* מצביעים על כך שאני צריכה לקנות סט לגו חדש אבל החלק שמנסה להיות מחושב כלכלית גובר עליהם וזה מעצבן.

* הפסקתי לעת עתה את הטיפול הפסיכולוגי ומוציאים אותי לחופשה כפויה מהעבודה החל מיום ראשון עד סוף פסח (לפחות) ואני צריכה משהו שיעביר את הזמן וירגיע את הנפש.

האריכו את המצב המיוחד בעורף עד ה-14 באפריל, שזה גם במקרה יום השואה. זה כל מה שיש לי לתרום לשיח. זה והתקווה שלפני הצפירה ביום השואה תצא התרעה מוקדמת.

שבע בבוקר. מנסה להתחיל לעבוד. אפס מוטיבציה.
שילוב מנצח של השעה, המלחמה ותסכולים שאני סוחבת כבר תקופה.

כמובן שהאזעקה תפסה אותנו בדרך הביתה מתל אביב. וכך מצאנו את עצמנו במקלט עם העורך דין של נתניהו. זה אומר שיש לנו אקסטרא הגנה?

נפל רסיס ליד התיכון שלמדתי בו. לא יודעת למה זה מערער אותי כל כך.

זה היה סופ"ש בסימן אומץ: בשישי נסענו לסופר גדול, הבוקר נסענו למשתלה ויצאנו אחר כך לסיבוב ארוך עם הכלבות. איך דברים כל כך רגילים הפכו להיות מעשה של אומץ.

זה לא היה טיל בליסטי, זה רק צ'אק נוריס נופח את נשמתו.

אני מיואשת ואפתית ולא רואה לזה סוף. אני מתנחמת מזוטות כמו זה שלפחות נותנים לי לעבוד מרחוק, אפילו שאני לא מצליחה לעבוד יום שלם כי מי בכלל מסוגלת להתרכז במשהו.
החיים פה איומים אבל לפחות יש לי מקלט בבניין. זה החצי המלא של הכוס שהיא חיי. כוסומו. כמה נמאס.

אין לי כח לכתוב כמה המלחמה רעה. כאילו שזה משנה משהו, לכתוב את זה. לומר את זה. אין לי כח להסביר ולומר. אני עסוקה בלפחד, בלכעוס על מה שהגרילו לי החיים, בלא להצליח להשלים עם זה. מיציתי. כל כך מיציתי.

אין לי כח. השבוע השלישי נגמר, זה תיכף ארוך כמו הסגר של הקורונה. אבל בסגר אפשר היה לצאת החוצה להתאוורר בלי הפחד המצמית שאולי עוד רגע יפול עליך טיל בליסטי, או מצרר, או פצצונת, או רסיס או כל שיט אחר שמנסה להרוג אותך. אין לי כח.

מסתמן שיום העבודה שלי יהיה לבהות בייאוש במסמכי וורד ולא להצליח להתרכז בשום דבר או להתקדם באופן אפילו רבע משמעותי.