החדשות הטובות: הרופאה המומחית שמעה על ההיסטוריה הרפואית של אמא שלי ואמרה ששום דבר ממה שהרג אותה הוא גנטי. (אבל בכל זאת רשמה עוד בדיקות.)
החדשות הרעות: עוד לא טיפלתי בכרטיס אשראי חדש לעסק, ואני צריך לתקן את דו"ח המס שהגשתי.

אני מסייג: *בדיעבד* התברר שהלכתי וכו'

תודה

תודה דגי כמו כן הלכתי לישון עם כלבים אז שלא אתפלא וכו'

‏מה חשבתי שיקרה בשבוע: יהיה לי זמן לטפל בהוצאת כרטיס אשראי חדש לעסק
מה קרה השבוע: קיבלתי בדיקות רפואיות לא טובות ואני קורבן לניסיון סחיטה באיומים
והבונוס: סיימתי לשלם מיסים בארה"ב יום לפני הדדליין

יצאתי מהבריכה ובמלתחה היו שני אלטע-קאקערים שהתווכחו בצעקות על כן ביבי/לא ביבי כאילו נגמרה כבר המלחמה

קראתי הבוקר (בשלוש שעות ברוטו) את הספר עם הסיפורים מהדיאם של הטוויטר ויש לי דעה: חבל שהם לא נשארו בדיאם של הטוויטר

החיסרון העיקרי של זה שנגמרה חופשית הסמסטר היא לא שאני צריך ללמד כך וכך שעות אלא שאחריהן המוח שלי לא מסוגל לעשות כלום חוץ מלבהות באיזה מסך

ההישג הגדול ביותר שלי השבוע הוא שלמרות שלוש פעמים אתרעה בזמן הבריכה, השחיה עצמה לא נפגעה - בכל פעם זה בא כשהייתי לפני או אחרי המקלחת שאחרי. תודה לכם איראנים על ההתחשבות. כמו כן - תחנקו.

מודה שלקח לי זמן להבין שהוישרים באוטו שקיבלתי לא מופעלים לבד כשיורד גשם #עולםראשון

מה קורה רן. אתה בתור?

‏אין כמו להגיע לנתב"ג לובש מעיל שאינו קולומביה או יוניקלו ולשמוע את כולם פונים אליך באנגלית כדי להזכר עד כמה אנחנו בעצם פרובינציאלים

אסרתי על הסטודנטים לכתוב שום דבר במדיה חברתית עד לתום האירוע ואני מניח שזה תופס גם עלי, מסיבות מובנות, אבל לא בטוח שבבלוסקיי יש מספיק עוקבים כדי שזה יתפוס

אין כמו בריכת שחיה בשישי בבוקר, כשהנתיב המהיר ריק, כולו שלך, אתה מרגיש מלך העולם רק בגלל שקמת יותר מוקדם מכולם כדי לשחות עד שאתה נכנס למקלחת של אחרי ומגלה מישהו מעשן מתחת לטוש.

שלשום נגמר לי השמפו/מרכך שבלוקר וכך מצאתי עצמי אתמול חופף שיער אחרי השחיה עם קרם לחות. הבוקר העברתי יד בשערות עד למסקנה המתבקשת: שיער טוב (לגילי).

לשמוע בלייב את רמי קליינשטיין מנסה לשיר את "עטוף ברחמים" זה לחשוב על זה שנגמר לו הקול וזה לא נורא כי את כולנו הזקנה תשיג אבל איך לעזאזל הוא לא מבין שרק ריטה יכולה

תכלס

חשבתי שראיתי כבר את כל מה שיש לראות בקומפלקס של הבריכה אבל לא הייתי מוכן לגבר השמן שהתגלח (עם סכין גילוח) בסאונה. ואחרי שסיים עם הלחיים והסנטר, עבר לגלח את שערות החזה. א-ד-ו-ש-ם.

אוהב חורף. שונא מטריות. לא אכפת לי משוקו חם.
אוהב ללבוש בגדים חמים, צעיף וכפפות ולצאת החוצה ושהמעיל יירטב, אוהב לנהוג בגשם ושהמגבים יעבדו שעות נוספות. אוהב להרגיש שיש ארבע עונות ולא רק "מהביל".

‏אגב המינוי של הלילה (אלי מקמל למ"מ מפקד להב 433) גיליתי פתאום שאשתו נאוה מקמל-עתיר (סופרת שקראתי ונהניתי) כתבה ב-2018 רומן על רחל המשוררת ואין מנוס, אני חייב לקרוא. אז הזמנתי. תודה לך, מח"ש - זה בזכותך.

לפעמים משעשע אותי לעבור פה יוזר יוזר ולחשוב מי עבר לפה כי נמאס לו מהאלימות המילולית והבהמיות בטוויטר ומי נמצא פה כי בטוויטר הוא כבר לא יכול לכתוב דברים רגישים בלי שהילדים/בן/בת הזוג יקראו

אפשר לרצות שהדבר הנכון יקרה אבל להתרעם על תופעות הלוואי, מה גם ששבטווח ארוך ההשלכות שלהן לא נעלמות

(מחשבות של כיפור בסוכות אבל לא נורא):
כשאנשים לא מתכוונים לסלוח אלא מודיעים מראש שהם נוקמים נוטרים, אין לאיש סיבה לבקש מהם סליחה (שממילא לא תינתן), ולכן הם לעולם לא יזכו בקלוז'ר.
בדרך הזו, כשאנחנו סולחים זה לא בשביל מי שמתנצל אלא בשבילנו.

מישהו אמר לי לפני שנים שמשהו שאני עשיתי גרם לו לכעוס על הקונצפט של סליחה ביום כיפור וזה הטריד אותי מאוד ביום כיפור הזה

האם לבשתי הבוקר את החולצה המוצלחת שקניתי בטעות במידיום במקום בלארג' כדי לתמרץ את עצמי לאכול פחות ולהתעמל יותר? אני לא מאשר ולא מכחיש

מדהים כמה שתחושת הבטן הראשונה לגבי אנשים לא משקרת בדרך כלל, אבל כשהיא משקרת - היא משקרת בגדול

נשימתי נעתקה

כן כן הכל טוב

חוזר כעת ארצה אחרי נסיעת עבודה מהגיהנום שבה כל מה שיכול היה להתקלקל/להשבר/ליהרס קרה, כולל סיבוב קטן בבית חולים והודעה (בעודי באוויר) על ביטול טיסה שלא בוטלה. איך יצא שעוד עשרה ימים אני שוב טס, לא ברור.

את פרס ההתנהגות המוזרה ביותר במלתחה אוור מקבל האיש שישב על מגבת סביב לאגן, הוציא גליל נייר טואלט וניגב את כפות הרגליים, אצבע אצבע, עם נייר טואלט. בסוף הרגליים היו יבשות והרצפה היתה מלאה בנייר טואלט לח. אדושם.