-הבאתי לך את זה, זה ממש מתאים לך!
למה? כי אני מרירה מבפנים אך עטופה בשכבה מנצנצת?
-... לא.. את פשוט גם יצור מיוחד.

והיום, קצת קרסתי לתוך עצמי. ואין לי כוח לצאת מפה עדיין.

ב.
כי 12 זה אוכל.

הפסקתי לכסוס ציפורניים!

אבל התחלתי ללעוס ולקלף עור מהשפתיים.

פיתחתי חרדה מהעובדה שאני פחות חרדתית ממה שהייתי בעבר ואולי אני מאבדת את עצמי ואת המהות שלי, ואנשים לא יאהבו אותי ויעזבו אותי.

רמות חדשות שעליתי במהלך המלחמה הנוכחית:

אני מעדיפה להסתכן בכביש לנסוע לעבודה לעיר שסופגת יותר מהבית, מאשר להישאר בבית, וזה למען שלום בית.

סליחה, הפעם זה כנראה בגללי.. אמרתי ש"נראה לי שזה דילג עלינו הפעם" והלכתי לעשות פיפי.

היום כל המאמצים שלי היו לשוא.
הגעתי לבכי.
בא לי לפרוש מהחיים האלה.

כלומר סבבה, החלטתם ללכת על כיוון אחר, אבל אם את מרגישה צורך להסביר ולנמק לי למה זה בחירה טובה יותר משל כל אחד אחר, אז אולי את מפצה על חוסר הביטחון שלך?

הצילו. אני יושבת במקלט והורים אחרים חופרים לי על מסגרות לימודים שאינן מעניינות אותי כי אין בי שום אמון באף אחת מהן, רק לעשות וי והלאה.

ויכוח בעקבות ספר על זה שלכרישים אין טוסיק, הוביל לזה שהפושטק הקטן אמר בביטחון שברור שיש להם! משם ילדים באים!

ומוקדם לי מידי לשיחה הזאת על הבוקר.

הילדים החליטו שלא יצטרפו אלי לסיבוב קצר לחנות הצמר ולמכולת השכונתית, באמירה שאחזור מהר רק.

האם זה הזמן איכות עם עצמי הראשון מזה לא יודעת כמה זמן שיש לי??

אני השכנה הנחמדה והמתחשבת, שממשיכה לחייך ולהרגיע את כולם אבל עמוק בפנים תוהה אם לא היה עדיף למות כבר וזהו.

נגמרה לי האמפתיה. נגמרה לי.
יש שלט - אזל המלאי.
אני מתמודדת עם כל החרא שלי,
ואני בקושי מחזיקה את עצמי, את הילדים, העבודה והבית, ושומרת על שפיות. אין בי היכולת להכיל את התלונות של כל מי שבא ומפיל עלי את החרא שלהם.

בוצע.
הראשון והיחיד מעיצובו.

עכשיו התחלתי משנו אחר

#סריגה

מתה על זה שהאמהות של בנים מהכיתה שהיו הקולות הכי חזקים נגד ימי הולדת רק בנות, הן הראשונות שמסבירות למה לבנים שלהם מגיע דברים אחרים מכלל הכיתה.

מסתבר ששיח רגשי, יצירה, ודברים דומים זה מיותר לבנים, ומיועד רק לבנות. רשמתי לי, אם כי הבן שלי דווקא ממש זורם עם כל אלה.. בטח גיי.

יום האישה שמח לי,
הייתי כרגיל עמוסה עד מעל הראש היום, והנעליים שהזמנתי עם הנחת יום האישה הגיעו בדיוק הבוקר. יאיי.

הצמר בידיי.

האוקסימורון הכי גדול בתקופה הזאת:
"הכל בסדר/הכל טוב"

מסיימים התראה ללא אזעקה במקלט, אני נשארת עם הילדים, הוא חוזר לדירה.
הוא: צריכה משהו?
אני: כן, אבל חנות הצמר בטח לא עובדת גם לילות למרות שמלחמה.

אני במרחק כפסע מלסיים את הפרויקט סריגה שהשקעתי בו את כל זמן המקלטים שלי, ונגמר לי אחד הצבעים הקריטים.

מחר נקפוץ לחנות היצירה לסחור בצמרים.

לא שווה את הזעם.
אני יודעת מי אני ומה חלקי, ואני לא אצמצם את הצרכים שלי.

היום התעוררתי אחרי כלום שעות שינה,
הייתי אמא אחראית ומפעילה,
עבדתי ותמכתי רגשית ומקצועית בעובדים שלי,
העברתי פעילות בינגו מלחמה כדי להקליל ולעודד לדבר בקרב עובדים,
ניקיתי ושטפתי את המקלט של הבניין, כי ג'יפה,
נתתי יחס אחד על אחד לילדים, ואכלתי מאוזן.
אז כמובן שתיגמר לי השינה אחרי שעתיים ואזעקה.

אם אני גורמת להורים נוספים לחשוב שזה פיתרון אפשרי, זה הופך אותי למשפיענית מקלט?

"הלילה אנחנו ישנים בבית, כל אחד במיטה הנוחה שלו"

זיכרונות אופטימיים, מרצפת המקלט.

והלילה סיכמנו שרק אם תהיה אזעקה שניה נישאר במקלט, כי לאמא הלך הגב ויש גבול לכמה אני יכולה לתפקד בתור הורה 1 בלי שינה טובה.
כולם בנתיים ישנים היטב אחרי שחזרנו, חוץ ממני שדרוכה להחריד.

היום שמרתי על תזונה מאוזנת** כל היום, ללא נשנושים מיותרים.
ואפילו הייתי אמא פעילה ולקחתי ילדים לפגוש חברים בגינה, ולעשות ציורי פנים, ולהתמודד בקול עם אזעקה כשאנחנו שם.

**אפרופו עם נוטלה זה ארוחה לגיטימית. לא?

אני אמא עייפה שהילדים שלה יאשימו אותה בהרבה טראומות כשיהיו גדולים, אבל לא בטראומת מלחמה בתקווה.

עוד לילה על רצפת המקלט, כי אני מעדיפה להיות פה עם הילדים מאשר לעבור באמצע הלילה שוב ושוב.
אני אמא טובה או סתם עצלנית?

מישהו בעבודה ממש הופתע לשמוע שאני לא יחידנית.