זה שאנחנו אלופים בלריב עם עצמנו, להתווכח ואפילו לשנוא.
אבל השנה, בלי שמץ של בנאליות או מליצה, אני בוחר להאמין שאפשר לשנות. שזה לא אבוד. שזה לא נגמר.
זה לא אומר שמחרתיים בבוקר אקום עייף ועצבני ואגיד לעצמי שדי. אבל היום, אחרי בית הקברות והדמעה, אחרי ההתעלמות מכל הממלכתי, אני חוזר הביתה.
בלב.
תמיד הרבה יותר קל כאן להיות ציני.
מה זה ציני, סרקסטי.
מריר או כמו שההם אוהבים לקרוא לנו חמוץ.
ולקטר. הו כמה קל זה לקטר. עוד באירופה אהבנו וידענו לקטר.
אני רוצה להאמין שבתחילת הדרך היה כאן לא פחות קשה.
והאתגרים הפנימיים היו לא פחות פשוטים כי אם יש משהו שלמדתי לאורך כל שנות ההיסטוריה היהודית
מצד אחד הכרת התודה שיש בה הבנה, כביכול, של המצב הקיים (שעוד עומד לצידנו) מצד שני אין יותר טפלון מהבחור הזה שאף פעם לא נקט עמדה לגבי כלום, העיקר הממלכתיות הריקנית. אבל כמו המודל לחיקוי שלו, איזה אנגלית יא אללה.
אבולוציה של טוטאליטריזם ו/או אוטוקרטיה כלשהי, אבל לא דמוקרטיה ובטח שלא ליברלית. זה נגמר. עכשיו חוזרים אחורה
תוחבים
#סליחה
רפואה שלמה!!
"גדרות תיל עוטפות שכחה וצללים,
רק בעומק הלב עוד נותרו
עוז הנפש, ועוד משהו"
כמו ששר פעם מתי ז"ל.
כן, היו הדברים מעולם, היו ואינם.
אז היום אני עצוב וכואב. את המשפחות הגדולות של סבא וסבתא שהושמדו בפולניה כי היו יהודים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
ואת יהדות מזרח אירופה שהוכחדה.
ואותנו שנשארנו.
והשואה היא בכלל סיפור על אנשים שהושמדו בשיטתיות, פעם מזמן, ועכשיו אין לזה מקום יותר.
ואני עוד זוכר את השנים שדילגתי על המקום ההוא בספרייה שהיו את הספרים של השואה, והציור על הספר הילדים מרחוב מאפו שרדף אותי כל כך הרבה שנים.
אין לקח מהשואה. לא נוכל לה לעולם.
רק להפנים ולהתקדם הלאה. אבל לא להתעלם
קמתי בבוקר עם תחושה כזאת של שואה קטנה בלב.
קטנה כי זה המקום שנותר לה כאן, במקום המקולל והארור הזה, שתמיד יקדש דם וגבורה. קטנה כי ערימות המהגרים העולצים מצד אחד, אדי המימונה מצד שני, והפורעים בגבעות מצד שלישי, כולם שמחים ועליזים ואני בכלל עצוב.
עצוב כי אין כאן מקום למשהו שהוא לא כותרות.
בחוץ למוסיקה, על התרדמיל צופה בסדרות.
אחת הסיבות לראות דה פיט היא כמויות החמלה שנשפכות שם יותר מכל מקום אחר שנתקלתי בו לאחרונה. זה מעבר לקצב ולמשחק המצויינים. לצניעות דעתי כמובן...
אאכ מדובר בשמחה, שמחה לאיד, אסירות תודה ובאופן כללי שביעות רצון
אני אניח את תחושת ההזדהות עם מה שכתבת בצד לרגע, התופעה של גידול של קהילות מהגרים ישראליות בשנים האחרונות, תוך שמירה על קהילתיות דוברי עברית ברשתות החברתיות בעייתית מאוד ומה שאת מציפה כאן הוא רק קצה הקרחון. מאמין שהמחיר של הסגרגציה הזאת יהיה גבוה כי קשה לגשר על הפערים. הערכיים בעיקר.
2 פרקים עד כה
יאפ
באמת שאנתוני סטאר לגמרי יכול לשחק את זיבי
ברקע מהדהדת ציפיה לאיזה התראה ואזעקה שנוכל לכבות את תחושת ה"ידעתי" או "אמרתי לכם" שהיא כידוע מעיקה כל כך.
מצד שני תהיה בזה נחמה לא קטנה, כי החזרה לשגרה הזאת מחורבנת.
בחסדי המנהיג העליון,
נשוב לחבוש את ספסלי העבודה,
נמתין בדריכות לסבב לחימה נוסף,
שיבוא.
שיבוא.
ובינתיים ינשרו עלי ימי חיינו,
בסתיו הזה שנמשך כל כך הרבה זמן,
וברדיו ימשיך הקריין להבטיח לנו
שנהיה כאן גם בשעה הבאה.
בחסדי המנהיג, כמובן.
מה הפעם?
אין לך מה להיות בחרדה, זה יתפוצץ בוודאות, השאלה רק תוך כמה זמן...
איך היה??
מרגיש כמו תאונה
אבל ממשיך להצביע זיבי
מזדהה מאוד...
אגב זה מתקהה לא מתכהה (הייתי חייב סורי)
מומלץ?
כנראה שכלום, לל"ט
ואם יש משהו שאני שונא בתקופת החיים הזאת, זה בין תחושת הנרדפות הזאת של הפומו לתחושה האחרת שצפה אצלי אל מול האנשים האלה שגורמים לי להרגיש פחות טוב עם עצמי.
זרעים של פורענות עצמית אני קורא לזה
בסיפור הזה של יציאת מצרים
מסתתרים גם דברים שלא מדברים עליהם,
כמו למשל העבדים שמתו,
התינוקות הזכרים שטבעו,
וכל האנשים האלה שחשבו שפרעה
זה לתמיד.
ומוזר כמה שזה דומה ליום הזה שמגיע,
בשבוע שאחרי פסח.
ולחיים שלנו,
עכשיו.
טראמפ וההצהרה התורנית
דל"פ: לצד הדרמטיזציה של טראמפ וההעצמה של המצב בתקשורת, לזכור שאנחנו למודי תרחישים בינוניים רוב הזמן וככל הנראה שמחר בבוקר נקום לעוד יום של אזעקות מדי פעם והכרזות חסרות תוחלת מכל מיני כיוונים
