מהמם 👏

חדשות טובות: העלו את הטמפרטורה בסאונה הרטובה במכון לרמה שמקובלת באידוי דגים במסעדות יפניות מסורתיות בטוקיו.

לה ביג מאק?

לקח לנו מלא זמן למצוא פלפל אנגלי בסופר, כנראה בגלל שפה קוראים לו ״פלפל ג׳מאייקה״.

מדבר עם רואה החשבון שלי, הוא מנהריה. ״אני אחזור אליך אחרי שנצא מהממד״ איזה טריגר אכלתי.

כמה אתה רץ?

אני האחרון שרוצה להעלות תוכן מסוג ״ישראלי מגלה שזול בסופר באירופה״ אבל קניתי עכשיו כיכר לחם מחמצת חם ב1.19 אירו ונשרפו לי כל הקונקטורים והקבלים במוח.

עוד הצלחה אסטרטגית לשרשרת

רצתי הבוקר על הדורו כמו שאלוהים התכוונה

היום לפני

תמיד התקופה הפחות חביבה עלי בישראל.
פסח-זיכרון-עצמאות

מכפיה דתית בלתי נסבלת דרך מכאובי הזיכרון להכרח הפסיכוטי להיות שמח. בצבא התנדבתי לסגור ובאזרחות ברחתי לסיני

♥️

זאת החלטה מאד מורכבת. וגם הישראלי המצוי מוזן במידע באיכות גרועה מאוד שגורם לו להאמין שא. באירופה יש חבורות אנטישמים חמושים בכל רחוב שמחכים לרצוח אותו וב. שהמצב בארץ לא כל כך גרוע.

♥️

♥️

♥️

אני אפילו לא מדבר על החלטות מוסריות מורכבות בתחום האפור של סירוב כן או לא. הלב של רוח צהל זה חתירה למגע. רצים מזהים מסתערים.

אני כבר לא כועס לא מתוסכל ולא עצוב, המשכתי הלאה בחיים שלי, עם פחות אמונה באדם.

אתה יכול לדמיין לעצמך מלט במלחמת יום הכיפורים שהחטיבה שלו נטבחת והוא מנהל את האירוע מהעורך?

חיים גורי סיפר שהוא פעם שאל ניצול שואה: אם היה מגיע גדוד פלמ״ח לאירופה, יורד מהאוניה ומתחיל להלחם, הרי היינו נטבחים מייד. נכון, אמר לו הניצול, אבל לפחות היינו יודעים שניסיתם.

זאת לא בעיה מקצועית סליחה זו בעיה ערכית

זה לא סותר, כישלון מערכתי ברור, החייל הפשוט לא תמיד רואה תמונה מלאה, דרגי הפיקוד הזוטרים כשלו בגדול. גם יש הטייה מי שנלחם כמו נמר פרסם את הסיפור שלו, מחט גולני למשל שלא הגיע לעוטף כשנהרג לו גדוד שלם, זה באמת בושה לרוח החטיבה.

ואוו זה מחריד אני מצטער לשמוע

הייתי לוחם בגולני, זה לא שהארגון היה חף מבעיות, אבל זה לא אותו הצבא ולא לטובה

בלי פציעה חשוד בעיני בבגידה.
אני יודע שאלה דברים קשים, אבל צריך להסתכל למציאות בעיניים.
זה חזר לי שוב עם המוות של הקיבוצניק מהצפון כי איזו קצינה פוסטמה לא טרחה לחשב טווחי בטיחות. לאף אחד לא איכפת.

זה כמו להפקיד כל החיים לפנסיה ולגלות כשאתה זקן כבר שאין שם כלום. מעילה ברמה הכי גבוהה, ופנסיה זה רק כסף, פה זה החיים שלנו. לא רק הממשלה, גם קציני המודיעין שלא הזהירו, חיילים שעמדו כמו קונוסים של תנועה בכניסה לבארי בזמן שמשפחות נטבחו שם, כל מפקד מדרגת סגן ומעלה שיצא בחיים מה-7.10 בעוטף בלי

לא היו שם, כל רשתות הבטחון לא התקיימו דווקא בשניה שנפלנו. אני חושב על החבר שלי שישב לידי בכיתה בבית הספר והיה כל החיים שלו לוחם קומנדו, עשה מילואים לשנות החמישים שלו בלי חשבון, ובשעת הצורך, שעה בחיים שלו הוא היה צריך קומנדו, שיגן עליו, הוא מת לבד על המדרכה ליד הבית שלו עם האקדח ריק מתחמושת ביד.

בראש שלנו אנחנו עושים תמיד איזה ספליט, איזו חלוקה בין ההנהגה שם למעלה, שיש לנו עליה ״דעות״ לבין המדינה שאנחנו חיים בה, שגם עליה יש לנו דעות, אבל בסך הכול, נו, חיים בה.
ב7.10 כתושב העוטף חוויתי בעיקר בגידה. לא רק של ה״ממשלה״ ושל ה״ביבי״, אלא גם של הצבא שחשבתי שהכרתי, של המשטרה, כל המערכות של המדינה

אולי זה ישמע מוזר, כי לפי החשבון שלי עברו מאז 66 שנים וחמש מלחמות, אבל עוד לא גמרתי לעבד את התחושות שלי מה-7.10. למעשה, לדעתי עוד אפילו לא התחלתי לעבד אותם, הייתי עסוק בדברים אחרים. אולי הדבר הכי קשה זו באמת הבגידה שחוויתי.

סמאשבורגר