לפעמים בעת שכרות אין מחסומים במוח אז אני נזכרת שיש לי אותי ואת בן זוגי ואמנם יש לנו רשתות תמיכה אך בעת צרה זה שנינו נגד העולם ואנחנו שמאלנים תחת פשיזם אז זה נחשב עת צרה 😘

הרגשתי ככה אחרי הקורונה באופן שונה. משהו בזה שלתקופה כולם הרגישו אותו דבר, חוו את אותו הפחד ואת אותן התמודדויות, ופתאום זה נגמר ומצופה מאיתנו לחזור ל"מה שהיה" למרות ששום דבר לא אותו דבר איכשהו היה לי יותר מערער וקשה מהדבר עצמו. לא יודעת אם זה דומה למה שאת חווה ובכל אופן זה ממש הגיוני

אני בדיכאון בגלל נסיבות אובייקטיביות של המציאות המקומית והעולמית שאני לא יכולה לשנות וגם אין לי איך ואני חשה שזו נקודה מסוכנת בה אני יכולה להיכנס לכת או להפוך לבודהיסטית כדי להתמודד עם כמה שהמציאות הזאת בלתי אפשרית

אירועים שהיו צריכים לקרות החודש: חתונה של בת דודה שלי, הופעה של מרגול ושרית, יום הולדת 70 לאמא של בן הזוג, מסיבת סיום יסודי של אחי הקטן, יום הולדת לאותו אח עם המשפחה, 5 דברים בעבודה
אירועים שקורים החודש: מגרשים יונה שנכנסה לנו הביתה בשבע בבוקר אחרי שהלכנו לישון מאוחר כי אנחנו בפאקינג מלחמה עם איראן

קרינג' שולי אהוב: המנהל של קבוצת טבעונים באר שבע בפייסבוק שכל היום כותב פוסטים של הייט ולעג לשמאלנים בבאר שבע ביחד

כבר חודש שאני לא יכולה לכתוב על רגשות ברשתות החברתיות האחרות וזה מוזר אבל התרגלתי

אבל מי עשה מה

הבאסה האמיתית במגורים רחוק מתל אביב זה שחברה דרדרה אותי לראות האח הגדול ועכשיו שתינו רואות אבל אני גרה כל כך רחוק ממנה שאנחנו לא יכולות לראות יחד ולבד זה רק חצי כיף ☹️ נא לא לשפוט אותנו הימים קשים וצריך למחוק את המוח

כולם עיצבנו אותי היום ואין לי כח לקיום שלהם

כועסת על השמאל הציוני היום

חצי מהמילים האלה בכלל לא מהדור שלנו

ומה אנחנו היינו אומרות? קול? צ'יל? באיזה מילים היינו משתמשות שהן ספציפיות כאלה

אני הולכת לבחון את הטענה הזאת לעומק

לא כולנו בעולם הגיימינג

איך זה אינטואיטיבי????

זהו ניסיתי לאחרונה לבחון את הסלנג הלועזי שהיינו משתמשות בו והוא היה משמעותית פחות ביזאר ומוזר ומבוסס רפרנסים. לפני איזה שבוע למדתי את המונח "אורה פארמינג" נגיד וזה מאד רחוק מאיך שאנחנו היינו מדברות אני חושבת, לא מבחינת המילים עצמן מבחינת כמה ברורות היינו למבוגרות מאיתנו

אני נפעמת מכמות המילים שאני לא מכירה וצריכה שיסבירו לי מה הן אומרות כמו דודה

לא מרגש בחודש הקרוב: יום הולדת 70 לאמא של בנזוג, חתונה ראשונה של בתדודה, מלא אירועים מגניבים בעבודה, הופעה, מסיבה
מרגש בחודש הקרוב: אחי הקטן מסיים בית ספר יסודי ויש לו מסיבת סיום 🥺

היום בהפגנה החזקתי תמונה של ילדה עזתית שנהרגה במלחמה, עם פוני כמו שהיה לי בגילה. על הבמה נאם ילד בערך בגיל של אחי, 15, וסיפר שהוא רוצה להיות טייס קרבי. בלי לחשוב הלכתי ועמדתי מולו לשארית הנאום עם התמונה של הילדה, הוא עוד צעיר, אולי הוא יחליט לא להתגייס כדי להפציץ ילדים אחרים. אני עדיין לא רגועה מזה.

אתמול נסעתי מתל אביב לראשון לבאר שבע וגם עבדתי ובערב הלכתי למסיבת נשים, היום קמתי אמנם בשעה סבירה לחלוטין אבל הייתי בחוץ מעשר עד בערך שלוש בהפגנה בצומת הקשתות בחום היסטרי ועוד הייתי סדרנית, עכשיו תיכף באים אורחים ואני כבר עייפה ברמה של לדבר שטויות האם אשרוד את הערב כל זאת ועוד בעתיד

אתמול ביליתי עם אחי בן ה12 וחשבתי וואו איזה ילד גדול מזמין לנו לבד ארוחת צהריים, מראה לסדרן את הכרטיסים שלנו לסרט, ממש מבוגר קטן. ואז היום הוא סיפר לי שחצי מהשיניים שלו עדיין לא נפלו וזהו הוא תינוק

אפילו אחי בן ה14 היה ממש נחמד אלי היום וענה לכל שאלות הדודה שלי כמו "לאיזה מגמה תלך בשנה הבאה"

בשבוע שעבר היה קשה אז הכנתי לזניה ביום שני. השבוע היה טיפה פחות קשה אז הכנתי לזניה ביום שני. האם גם ביום שני הבא אכין לזניה? Stay tuned

לפעמים אני לא מבינה איך אני אהיה אמא טובה אם קשה לי עם הקונספט של לקום לפני תשע בבוקר ולפעמים אני שוכחת לאכול ארוחת צהריים אבל אז אני רואה אמהות באינסטגרם שלוקחות את הניו בורן לחוף הים או שמות לילד עם חום גרביים רטובות ועליהן שקית ניילון ואז אני כזה אוקיי אני אהיה אמא מדהימה

הקונספט הזה של להיות מושבתת יומיים בחודש כל כך מגוחך. גם על משככי כאבים קשה לי לעמוד לאורך זמן, לא עושה לא את מה שאני צריכה ולא את מה שאני רוצה וזה עוד כלום לעומת מה שנשים עם אנדו וכו' חוות. אני שונאת גם את כל ההתעסקות ופשוט אין מה לעשות (לא לדבר איתי על גלולות תודה)

רמת האכזבה והפגיעה שחוויתי היום היא לא סבירה. לא היה לי זמן להתעסק בכלל ברגשות האלה, אבל שברו לי את האמון באופן שגורם לי לחשוב מחדש על מי אפשר בכלל לסמוך כשמראש אני חשדנית. אנשים יכולים להיות כאלה רעים. התוצאה של מה שקרה כנראה תהיה טובה עבורי, אבל לא כיף לי בכלל כעת

היום בחרתי להיפגש עם חברות במקום ללכת לאירוע של הארגון שאני עובדת בו למרות שארגנו אותו האנשים הכי חמודים שרצו שאני אבוא. בתקופה האחרונה אני מרגישה שכל הקיום שלי הוא סביב מקום העבודה ואני לא מצליחה להשקיע מספיק בחיי האישיים, פעם הרגשתי רגשות אשם על מקרים שבחרתי בחברות, עכשיו אני חושבת שזה מאד בריא

הדירה שלנו לא טובה אבל רציתי להישאר בה כדי להרגיש שיש לי משהו קבוע בחיים. יש לנו חדר שמורכב בעיקר מאבק ודברים שלא ידענו איפה לשים, המטבח קטן, אין מספיק מקום לכל הדברים שלי. אבל זה הכי בית שהיה לי אי פעם, זה המקום האהוב עלי. מגיע לנו יותר טוב והגיע הזמן להשתדרג אבל יהיה כל כך מוזר לעזוב

לפי כמות החרא שהחיים מזמנים לי ולחברותי הטובות לאחרונה אני מתחילה לחשוב שמישהו הטיל עלינו קללה

לא משנה גיליתי לו והוא כבר גילה לפני זה לבד