😁

בהחלט יש הומוריסטי וקליל, הוא פשוט טובע בים של יגון, מוות וסבל אנושי

לכלי הרכב שעובר עכשיו בשכונה ומשמיע מוזיקה כל כך רועשת שהישבנים שלנו מזמזמים מהבאסים: מאחלת לך פיסורה מדממת, במהרה בימינו

מצטרפת להמלצה על קוני וויליס ועל הספר הזה ספציפית

We are the Day After - אנחנו היום שאחרי - نحن اليوم التالي YouTube video by Combatants for Peace

למי שרוצה לצפות בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני, הנה הלינק:
www.youtube.com/watch?v=yTKI...

במזכירות של #קורפורייט מחלקים דגלי ישראל קטנים. כל כך עצוב לי שאני לא יכולה לקחת אחד ולהתגאות בזה. כשהייתי ילדה, תליית הדגל במרפסת הייתה אחד הרגעים המשמחים של השנה

מעשה אמיץ אחד ליום - צ'ק

יש מצב שגם אני והמענטש נבוא :)

שהוא צריך להיות "שומר סודה", על משקל שומר סוד - הדרגה הגבוהה ביותר של הבנת הסודה.

חילוקי דעות התגלעו ביני לבין המענטש. אני טוענת שמומחה לסוגי סודה שונים צריך להיקרא "סודלייה", על משקל סומלייה, ואילו @adamlevin.bsky.social טוען...

אוי לא 😢 אני כל כך מצטערת. איזה חתול נפלא הוא היה.

הם מתבססים יותר על חוש הריח מאשר על ראייה, במיוחד למרחקים קצרים. אם זה מריח כמו אגוז, הוא יניח שזה אגוז ואומנומנום

רוגלעך / הוא נשק לך והלך ♫

לחובבות.י הז'אנר, והאיש הזה הוא ז'אנר בפני עצמו: לג'ו ג'קסון יש אלבום חדש בשם Hope and Fury. כבר התאהבתי בשיר אחד מתוכו. האיש יודע מה הוא עושה #נישתי

"This is a new piece, it reflects feelings of neglect, abandonment and broken promises. I call it "WHERE'S MY FUCKING DINNER '"

מעשה אמיץ אחד ליום - צ'ק

ורדים הם אדומים / פרפרים מתפתחים בתוך גלמים /

תקשיבו לקרן. קרן חכמה.

Fight or flight לא נכבה בלחיצת כפתור.

סתם תוהה אם אני מפספסת משהו. לפי עדויות של חברות.ים, לא ממש

וידוי חושפני: מעולם לא אכלתי מופלטה

אנא שאו תפילה לשלומה של אצבע בת-מענטש, שנחתכה בעת מילוי תפקידה בקיצוץ סלט ונחבשה באהבה רבה

טוב, סוף העולם (עדיין) לא הגיע. איפה מקבלים החזר על התקפי החרדה והדיכאון הקיומי?

אני לא מוכנה שהעולם יגיע לקיצו הלילה. יש עוד דברים שרציתי לעשות, כמו לנסוע לסקוטלנד או לשחות עם קפיברות

לפי המוזיקה והרעש הכללי, באחד מהגגות פה בשכונה עורכים מסיבת סוף העולם

הלשוןןןןןןןןןןן 🤪

"נו מה? בני אדם משוגעים"

הרעמים והאזעקות עושים תחרות מי יותר חזק

יש לי תחושה שהסיפור שכתבתי לשנתון האגודה השנה הרבה יותר פסימי או למצער פחות אופטימי מבדרך כלל. אני שונאת שהאווירה של *מצביעה על הכל* מחלחלת לי לסיפורים. מה שווה הדמיון אם אי אפשר להתרחק מכאן?